ספרים, רבותה, ספרים.

בין הדברים הזכורים לי בשבתות בתור ילדה קטנה, היא שבשלב מסוים כולם היו שוקעים בספר, ולי לא היה מה לעשות. אז הייתי מורידה איזה ספר ילדים (או בשלב מאור יותר ספר נוער) מדדפדפת בו חמש דקות ולוקחת אחד אחר. ככה, כל שבת.

הייתי ילדה מאוד מתוקה, חמודה וקופצנית. (חלק מבעיות קשב והריכוז שלי), אז, לא הייתי בקטע של ספרים כמו שאני היום. העדפתי לשחק משחקי קופסא או משחקי קלפים, רק שבתור ילדה מאוד תחרותית ו"ילדותית", לא ידעתי להפסיד בכבוד והייתי בוכה, מתעצבנת, זורקת, מנתצת דברים (לא באמת), ובוכה כשהייתי מפסידה. כל שבת, היה את אותו הסיפור – תמיד הצלחתי לגרום לאחת משתי אחיותיי לשחק איתי, תמיד הייתי מתעקשת בדיוק על אותו המשחק, וזה היה נגמר בזה שאני בוכה וצורחת על זה הפסדתי, ואבא לי עם הנאום הקבוע: "מעכשיו אף אחד לא משחק איתה יותר! אני לא מסכים לאף אחת מכן לשחק איתה יותר!!!!!"

הייתי ילדה כלבבי, בגדול.

כשהתחלתי לעבוד, אי-שם בסביבות גיל 16 וחצי המופלג (ואלוהים, עברו שמעט 6 שנים מאז), גיליתי את הספרים. בהתחלה זה הה ספרי נוער   – פנטזיה ומדע בדיוני, רומנים היסטוריים ובעיקר ספרים בעלי-סוף סגור. יעידו על כך הספרים הרבים שיש לנו בבית, וזה שנמצא ליד דלת היציאה לגג רצו. בספרי ילדים ונוער, אלה שאני מדי פעם נהנית להיזכר בהם.

די קשה לקרוא ספר שלם, מעטים הם הספרים שאשכרה הצלחתי לקרוא עד הסוף ולא לדלג על קטעים או פרקים שלמים.שני ספרים שתפסו לי לאחרונה את הראש הוא "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט – שאותו לא הצלחתי לסיים, ואת "סודה של אלמנת הספירים" של דיינה ג'פריס, שאות בלעתי בשקיקה – בין היתר כי הכתיבה של הסופרת היא פשוט מרתקת.

יש בי אהבה רבה להיסטוריה, בייחוד הצורה של ספר, אז לא פלא ש"אשתו של מגדל התה", "בתו של סוחר המשי" ו"סודה של אלמנת הספירים" תפסו לי את העין כל-כך מהר.

האמת, נהניתי. ועכשיו התחלתי שוב את "לטענת גרייס"  של מרגרט אטווד  – שהפעם אני מקווה שאסיים אותו, כי את מעשה השפחה הצלחתי לסיים רק בפעם השלישית ואפילו שראיתי את הסדרה כבר שלוש פעמים.

בהצלחה לי.

תעשו לעצמכם טובה, תמצאו לכם ספר לפסח.